3 ספטמבר 2010
לא בכוח כי אם ברוח
אלפים ספורים, אפשר כי מספר עשרות אלפים בודדים הם האחראים לכל הבוקה-ומבולקה העוברת עלינו, לכל היגון והאנחה, הנירצחים המגורשים והניספים שחווינו כולנו, שהרי מנהיגינו באיוולתם כי רבתה משך עשרים השנים האחרונות, נהו אחר פתרונות הקסם המופרכים של השמאל הקיצוני האנרכיסטי. אנו שעינו לעצות יועצי האחיתופל אשר באו ועדיין באים לציבור בידים מזוהמות, אלו כוהני השמאל הקיצוני שמלכתחילה היו נגועים בשינאת ישראל, שינאת הציונות ושינאת היהודים בעודם מסובבים את כולנו בכחש להאמין כי פניהם לפתרון נאות לבעיות הקיום של העם היהודי. על כוהניהם/משיחיהם ניתן למנות לדוגמה את אברום (הצרפתי) בורג ואת יוסי (פני-תינוק) ביילין בין רבים ושלילים נוספים.
ניזקם היה חמור מונים רבים מאותם הבאים מהימין הקיצוני באשר כוונת קיצוני הימין הינה בבסיסה מכוונת בעבור קיום עם ישראל כמדינה יהודית בארצו. אפשר כי לעיתים דרכם הינה שגויה מהפן הטקטי אך כוונתם הינה נאותה. לעומתם, קיצוני השמאל האנרכיסטי אשר נוצק ברובו משך שני העשורים שחלפו, כוונתם ומכאן דרכיהם היו והינן כנגד קיום יהודי, ציוני ודמוקרטי במדינת ישראל. דהיינו, חלקם, מתוך טמטום-חושים וחלקם בכוונת מכוון באים להכרית את אושיות קיומנו.
חדל "תקינות פוליטית"
ומכאן, אל לנו לשגות בדרכי התקינות הפוליטית המכלה כל חלקה טובה בחיינו. אלו הם האנשים, אותם המגיעים מהשמאל הקיצוני-האנרכיסטי, הללו הם הזרז אשר הניע את מרצחינו הפלסתינים להמשיך במלאכת הקטל בנו. אלו הם השותפים למרצחים-הפלסתינים אשר ידיהם מגואלות בדם בנינו, אבותינו, אמותינו ויקירינו כולם. הם אלו אשר עודדו את המרצחים בנו להמשיך ולקטול בנו. לולי היו קיימים בינינו אפשר בהחלט כי פני הסיכסוך באזורנו היו שונים לחלוטין, אפשר בהחלט כי אויבינו היו מגיעים למסקנה כי עקב אחדותנו הפנימית, יקשה עליהם להכניענו ובכך היו פונים לדרך אחרת המובילה באחריתה לשלום אמת. אך כל אימת שהינם פועלים בינינו, מגירים ארסם האנטי ציוני, יהודי ודמוקרטי, הרי שניגזר עלינו לחוות עוד ועוד יגון אנחה ודאבה.
הטיב לתאר את התופעה בעיתון 'דבר' לפני כ-74 שנים, ב- 1 מאי 1936 , אחד מבכירי האידאולוגים של השמאל הציוני הישראלי, הוא ברל כצנלסון, כדלקמן:
"היש עם בעמים, אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו,הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס, ממלא את לבם, רגש הערצה והתמכרות...?"
והנה עזריה אלון חבר קיבוץ בית השיטה במאמר ''שמאלנות, נישול ורומנטיקה ערבית'', שהתפרסם ב''דבר השבוע'' ב-30.7.76:
''השמאל והימין עברו גלגולים, אך השמאלנות נשארה כמות שהיא, על אף החילוף המתמיד של נושאי דגלה; קח את סדרת הטיעונים של המופ''סים מלפני 55 שנה ( דהיינו 1931. א. ר. ) נגד ''הציונים הרשעים'' ובעד המוני ''העמלים הערבים'', וכמעט אין לך צורך לשנות מלה אחת כדי שיהיו נשמעים רעננים בפי השמאלנים של היום (1976 כאמור. א.ר.).
הסופר משה שמיר – כתב בדבר ההקדמה לסיפרו של העיתונאי/סופר מר צבי שילוח ז"ל, בסיפרו: "השמאלנות בישראל" שיצא לראשונה בשנת תשנ"א (1991) בישראל:
"הספר שלפנינו הוא "אני מאשים" חריף ומעמיק גם יחד, נגד הסכנה המוחשית של עירעור יסודות קיומנו הלאומי בארץ ישראל מצד גורמים פנימיים, המתכסים באיצטלה של רעיונות הומניסטים נעלים כגון: "שלום", "דמוקרטיה", "שיוויון", וכדומה בעוד שלמעשה הם משרתים ומעודדים את הגרועים באויבי ישראל".
חיים שור – מי שהיה מזכיר הקיבוץ הארצי ועורך "על המשמר", אומר בראיון לאורנה קדוש ביוני :2001
"הפלסתינים רימו אותי באופן אישי והם רימו את כל השמאל בישראל" הוא אומר. "הם שיקרו לנו, הם הונו אותנו, הם תמרנו אותנו, הם עשו איתנו מניפולציות". ".. ותפקידי כשמאל לראות את האמת, שמאל זו לא רמאות...". (מדוע אנשים כחיים שור נאלמים דום כיום – היכן הם כשצריך אותם? א.ר.).
הספר "המלחמה השביעית" מאת העיתונאים אבי יששכרוף ועמוס הראל מעיתון "הארץ" בחן את תופעת והשפעת סרבנות השמאל על אויבי ישראל וניכתב על סמך תחקיר מקיף שעשו השנים בקרב הנהגת החמאס בעזה ובבתי כלא ישראלים. יששכרוף אשר ראין בספטמבר 2004 עשרה מבכירי החמאס ובינהם ג'מאל אבו ג'הידה והשייח' חסן יוסוף, סיפר בתכנית 'ערב חדש' בערוץ 1 כי מנהיגי החמאס אמרו לו במפורש:
"השמאל הישראלי ומחנה השלום שלכם הם אלו שעודדו אותנו בסופו של דבר להמשיך בפיגועי ההתאבדות" דווקא מה שאתם מכנים בישראל "מחנה השמאל" הוא זה שחיזק את ההחלטה ועודד אותנו להמשיך בפיגועי ההתאבדות כי אלו הוכיחו לנו שקיימים סדקים בחברה הישראלית והחמאס יכול לפעול כדי להרחיבם". שני מנהיגי החמאס האלו אף סיפרו כי "קיימים חוגים בחמאס אשר התנגדו לפיגועים בישראלים ואולם תופעת הסרבנות הישראלית (משמאל. א.ר.) הוכיחה את התועלת בפיגועים והמתונים נאלמו לכן דום".
כלומר, באם נקלף את שכבות "התקינות הפוליטית" אין מנוס מלהכיר בעובדה כי ידי השמאל הקיצוני הישראלי, אותם משתפ"ים עם מרצחי החמאס, מגואלות גם הן בדם בנינו, אבותינו ואמותינו. כן, כדי כך. טעויות שנעשו הינן מובנות ואף מקובלות, אך אין לקבל קיבעון מחשבתי הגורם לנו לחזור שוב ושוב על אותן הטעויות. עברו כבר שנים רבות מאז התהלכו בינינו ברל כצנלסון, עזריה אלון, משה שמיר ז"ל ויבדל לחיים ארוכים חיים שור, כולם מאנשי השמאל הציוני, הלאומי והאוטנטי, אך מילותיהם מהדהדות באזנינו בחריפותן ואמיתותן ממש כפי שהיו נאמרות כיום, לאור התנהלות הזויי האקדמיה, התאטרון, המשפט והתקשורת המנכסים את שלא להם, המנכסים לעצמם ברוב עזות מצחם את איצטלת השמאל האוטנטי. והרי כבר אמר קוהלת, "כי אין חדש תחת השמש....".
אותו מספר זעום ביחס ממשיך בהחצף פנים, בעזות מצח ניבזית לחתור תחת אושיות קיומנו. אלו הם הבאים מסקטורים ידועים באקדמיה, באמנות במערכת המשפט ובתקשורת מפאת שסמוכים ובטוחים הם כי יהיה אשר יהיה, יזכו להגנה גורפת של מערכת המשפט ובראשה בית המשפט העליון הישראלי הנמנה גם הוא עליהם. ואנו, מפאת נהייתנו הכפייתית אחר אורחות שילטון דמוקרטיות ובדין, איננו מניחים לעצמנו לראות את הברור מאליו ומניחים ל"שלטון החוק" לשלוט בנו דהיינו, שלטון השופטים ועוזריהם מפרקליטות המדינה המוטים חדות שמאלה, במקום לקבע את עקרון 'שלטון מדינת החוק' על חיינו.
ומכאן, האם כלו כל הקיצין, האם אפסה התקווה לכונן אומה יהודית וישראלית ברת קיום בארץ ישראל אך משום אותו קומץ הקיים בינינו כסוס טרויאני, כמחריבינו מבית אשר לא יניח לנו להגיע להבנה עם אויבינו וינציח בכך את מצב הלוחמה והקטל השורר בינינו? כמובן שלא, כמובן שקיימות בידינו תרופות.
אל לנו לנקוט בנשק החרם כנגד נשק החרם והשיטנה מבפנים כמו גם מבחוץ. לא מפאת יפי נפשנו אלא בפשטות משום שנשק זה הינו חסר תועלת, כמוהו כחרב פיפיות חסרת התחלה וסוף, אנו לא נשנה את אותם, אלו הם "ראשי העץ" הקיימים בקרב השמאל הקיצוני החובר במבחן המעשה לג'יהאד האיסלמיסטי העולמי. הללו מקובעים בדעתם ואינם מניחים לעצמם ולאיש זולתם להכניס בינה בגולגולתיהם. עלינו לפנות לאותו הגוש המכריע, הרוב הדומם, אנשי השמאל, הימין, הדתיים והחרדים הציונים, הנורמטיבים בינינו, אלו אשר חולקים בסיס לאומי אידאולוגי משותף, בדבר היותנו מדינת היהודים, מדינת חוק דמוקרטית תאבת קיום וחיים. ציבורים אלו הם תקוותנו כולנו. ניתן להניע את אותו הרוב הדומם העולה מספרית וערכית עשרות מונים על פני משנאי החינם בינינו, לחדול מחרגונו, להניעו למעורבות רבה יותר, לאכפתיות קהילתית יצרנית, משאך יושכל בנעשה סביבו לאשורו, בעוד אנשים איכפתים, מוכשרים ונקיי כפים יתיצבו בראש להנהיגו. לא "חרמות-ראי" לא תגובות "ראש בראש" יושיעונו, אלו לא ייתקנו, כל תועלת לא תצמח מהן , לא בטווח הקרוב, גם לא ברחוק.
כפי שהרפואה המודרנית מבודדת תאים ממאירים בגוף, מחסלת את אספקת הדם והחמצן אליהם סביב-סביב וממיתה אותם באורח בילתי ישיר לבסוף, כך עלינו לנקוט באסטרטגיה דומה כנגדם באם חפצי חיים אנו. זוהי "אסטרטגיית הגישה העקיפה".
המערכה הציבורית
אליה וקוץ בה. "אסטרטגית הגישה העקיפה" אינה אפשרית ללא מנהיגים ראויים המובילים את מעורבות הציבור בנעשה סביבו. יתרה מזו, מירב הפעילות חייבת לבוא "מלמטה" מהציבור, מצד עמותות חוץ פרלמנטריות, מצד יזמים חברתיים וציונים ולא מטעם השילטון הממוסד. גישה זו גורסת כי אל לנו להילחם ראש בראש עם יריבינו הפוליטים המאופיינים ממילא בתסמונת "ראשי העץ", אלא לקרב את האחרים מהרוב הדומם, הפתוח לרעיונות יהודים, ציונים ודמוקרטים, אך אינו פעיל מספיק על מנת להשיגם, והינו זקוק לאנשים חדורי חזון ורגישות ציבורית ואינטלקטואלית להניעו לשיתוף פעולה פורה למען כלל העם.
בתחום זה ניכר כי ההתעוררות של אנשים טובים, יזמים חברתיים-ציונים נוהיי היהדות והמוסר היהודי החלו ביוזמות אשר מטרתן לעורר את הציבור. אך זאת לדעת, הדבר כרוך באורח פרטני וסבלני, עיר-עיר וכפר-כפר, לארגן ולהשכיל את כולנו במסכת העובדות הקשורות בסיכסוך באזורנו, כמו גם במעורבות חברתית אמיצה יותר.
עלינו לסמן את אותם היעדים אותם ברצוננו להשיב לחיק עם ישראל והללו הם מערכות המשפט, התקשורת, האקדמיה והתרבות. אלו המערכות אשר אינן ניבחרות על ידי הציבור, המאופיינות במונוליתיות אידאולוגית ואכן מתנהלות שלא בדין לפיהן בלבד, הללו בוחרות את עצמן מתוך עצמן בנוסך גילדתי, אינן נושאות בכל אחריות וממומנות ניכבדות על ידי הציבור
ניהול המערכה באקדמיה
גישת ה"אני ואפסי עוד" הפושה באקדמיה מקורותיה נעוצים בקביעות הבילתי סבירה של המרצים בה. מרצה היודע כי אין מי שימישו ממקומו, יהיה אשר יהיה, מרשה לעצמו לשפוך בוץ וסחי על היד המאכילה אותו (אנו הציבור) וזו הנותנת לו כסות אקדמית (מוסדות האקדמיה). אך במדה ונייסד ונפעיל תאים אקדמים-ציונים באוניברסיטאות ובכל פקולטה, אשר יסנפו אליהם בקצב הולך וגובר את המרצים הציונים השרויים בארונותיהם עד עתה, הרי שניתן יהיה בלחץ הציבורי האקדמי מבפנים שייוצר בכך, להזיז מרצים סורחים גם כנגד רצונם באשר אין מדובר בלחץ ממסדי, הבזוי על אקדמיה. בכך נעזור גם לגב' כרמי נשיאת אוניברסיטת בן גוריון שהרי בכך ניפטור אותה מהצורך להתערב, הפעם מהצד השני, עקב "החופש האקדמי" הנילעג שלה. שהרי באם אינה מעורבת כלל, מדוע צריכים אנו למקבלי משכורות עתק חינם (על חשבון הציבור כמובן). בהנהלות האוניברסיטאות מלכתחילה?
מדענים יהודים וישראלים רבים המשתוקקים לחזור למדינת ישראל מפאת האידאולוגיה הציונית המדריכתם, מנועים מלעלות לישראל באשר אינם מסוגלים למצוא מקומות עבודה במקצועם באקדמיה הישראלית עקב הדרתם מפאת שיטת ה"חבר מביא חבר", בעוד "החברים" הללו אינם כמובן כוללים את אחינו מהתפוצות. אפשר ויהיה זה צדק פואטי אשר לפיו שוטמי ישראל באקדמיה "שלנו" יפנו מקומם (או עדיף כי יפונו ממקומם בידי עמיתיהם), לטובת יהודים ציונים מהפזורה אשר אינם נופלים ואף עולים על השוטמים בינינו בכישוריהם האקדמים. באם שחים אנו לאחרונה ברמתה הירודה של האקדמיה שלנו, הנובע קרוב לוודאי מביטול זמן תוך עיסוק פוליטי במקום לעסוק בלימוד ומחקר. הנה אף זה הוא חלק מהפיתרון להחזיר עטרת האקדמיה כבראשונה.
ובאותה הרוח, התשובה ההתישבותית והציונית ההולמת לחרם השחקנים והמרצים כנגד בית התרבות ואוניברסיטת אריאל יהיה ייסוד תאטרון באריאל אשר יזכה למימון ממשלתי, כפי שזוכים לו התאטראות מהם מגיעים המחרימים וישמש אבן שואבת לכל האזור (כולל הפלסתינים), מהפן התרבותי. והמחרימים? יתכבדו ויזחלו במחילותיהם במדינת בולסי הסושי של תל-אביב.
הבה נשיב שופטים לירושלים
יש להקים תאים ציונים, הפועלים מחוץ למסגרת העבודה (ויש להקפיד על כך), במערכת המשפט ובפרט בפרקליטות המדינה אשר יחלו אט אט עקב משקלם הציבורי משפטי לאזן את 'תרבות המשפח הישראלית' ולהביא למקומה הנאות. ברי כי התארגנויות אלו לא יניחו לשיטת "חבר מביא חבר" לפרוח כמיקודם והרי לנו בכך תחילתו של תיקון מופלא. שומא על חברי תאים אלו כי יפגינו אמות מידה מאוזנות ואובייקטיביות אשר לא ניראו עד עתה במערכת המשפט, למצער משך שני העשורים שחלפו וכך תוך לחץ ציבורי פנימי (הן בטוב והן ברע) יביאו גם את חברי "גילדת המשפחים" לתלם המשפטי הנאות. מערכת בקרה פנימית לפרקליטות המדינה וכוונות פיצול תפקידי היועת המשפטי לממשלה מתפקיד ראש התביעה הציבורית הינם צעדים חיונים ובהחלט ובכיוון הנכון (למרות שלא במפתיע כבר התבשרנו כי "הרעלנים העליונים" כבר היצליחו להרעיל את היועמ"ש ווינשטיין כנגד פיצול סמכויות היועמ"ש לממשלה), אך הינם מיועדים לראש הדג הבואש בפירמידה ולא יתקנו את שורשי המערכת הרקובים. לחץ ציבורי-משפטי "עממי" מתוך המערכת המשפטית הוא שישלים את התיקון המיוחל.
זכאים אנו לתקשורת ישראלית מאוזנת
ניתן להסב את הלך הרוח התיקשורתי באותה הדרך. כיום כ – 75% מהמשמשים בתפקידי עיתונות בתיקשורת הינם שמאלנים עד שמאלנים קיצונים מוצהרים (בהתאם להצהרתם הם במשאל כולל משנת 2007 ). מצב זה הנובע מאיפיונים גילדתיים מובהקים כגון "גרד גבי ואגרד שלך", או "חבר מביא חבר", מביא את העיתונאים הציונים בינהם להתכנס בארונותיהם ולהחריש. המעילה בשליחותם הציבורית, מפאת היותם "כלבי השמירה של הדמוקרטיה" הינה אם כן הינה כפולה. שמאלנינו העיתונאים מועלים ועושים תפקידם פלסתר מפאת הטייתם הפוליטית המובהקת ואילו המיעוט הציוני בינהם מתנהל שפוף ראש וגם הוא במשתמע ואינו עושה תפקידו העיתונאי המאזן מחששו לפרנסתו ועתידו במערכות התקשורת.
התארגנות של החלקים הציונים בתקשורת תחילה בצינעה ומחוץ למעגל העבודה, סיפוח חברים חדשים, ופריצה החוצה תוך שמגינים על חבריהם הציונים-ישראלים-שורשיים ואינם מניחים לשחיתות המינויים השמאלנית בתקשורת להימשך, נושאים בחובם את זירעי השינוי.
המערכה העולמית
באותה הרוח, כניזכר לעיל, אל לנו להלחם ראש-בראש עם הברית הטמאה, המוזרה של השמאל הקיצוני האנרכיסטי והג'יהאד האיסלמיסטי העולמים. אנו לא נשנה את גישתם. שהרי תסמונת "ראשי העץ" המאובחנת בין שמאלנינו האנרכיסטים במקומותינו כמו גם האיסלמיסטים היגיעה ממילא מארצות הים.
הסברת מדינת ישראל, כמו גם תעמולתנו (כן, תעמולה), חייבת להתמקד ברוב הדומם בארצות המערב. זהו הרוב השואף לדמוקרטיה וחיים נטולי פחד-כיבוש ושילטון האיסלם הקיצוני. עלינו לעזור למדינות המערב (בהתחשב באמצעינו המוגבלים), באמצעות צד שלישי ורביעי להקים אירגונים חוץ פרלמנטרים בעלי אוריאנטציה דמוקרטית וקפיטל-סוציאליסטית מתונה ומאוזנת. כל שעלינו לעשות הוא ללוותם בצעדיהם הראשונים ולשחררם לסביבתם הטיבעית בכוחות עצמם. כך יש לדחוף להקמת אירגונים חוץ פרלמנטרים בשיתוף והכוונה עיקרית של כוחות מקומים באוניברסיטאות ובתקשורת העולמים. והרי זו היא גישת "אסטרטגית הגישה העקיפה" במיטבה. הבה ונילחם ברומא כרומאים.
עלינו לגרום לכך ולסיע בידי הרוב הדומם בכל אתר ואתר באמצעים החדישים אשר תקשורת ההמונים נותנת בידינו כגון רשתות חברתיות והפצת מסרים באינטרנט, כי יתעשת, ינער את הטפילים הקיצונים מעל גבו ויביא לשינוי מלמטה תוך לחץ ציבורי דמוקרטי. מערכות התקשורת העולמיות שואבות חיותן מהציבור, זהו הרוב הדומם וזהו הציבור שיכול לכופפן חזרה. באם יהודים הינם מובילים ברגיל שינויים חברתים עולמים חלקם שלילים (ראה ערך המשטר הקומוניסטי-בולשביקי), הרי שיש לרתמם ליצירת שינויים חיובים. העולם ויהודיו יצאו נישכרים.
אנו מניחים למספר עשרות אלפים בודדים לשטות בכולנו, לשלוט ולמשול בנו,למשכנו באף. אנו נשמר את זכותם הדמוקרטית של אלו להבעת דעה אך בה במידה נישמור על זכותנו אנו, הדמוקרטית אף היא, לא להאזין להם, לבודדם ולשרש מעשיהם, רעיונותיהם והאידאולוגיה מקעקעת עמנו ואומתנו בהם הינם מחזיקים. המערכה העומדת בפנינו הינה ממושכת ומתישה, אין קיים מגע הקסם אשר ישנה באחת את הקיים אך גם "מסע בן אלף מילין מתחיל בצעד הראשון". היגיע העת כי אנו, הרוב המכריע והדומם בעם, יאמר את דברו בקול גדול ללא מורא.
אהרון רול
המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים http://www.aaronroll.com http://www.global-report.net/aroll/>
